ונחלקו חכמים:
א. האם כאשר מתפללים ערבית ומזכירים בתפילה את קדושת השבת)כגון “מקדש השבת”(- בכך מקיימים מצוה זו.
ב. או שמקיימים מצוה זו- כאשר הבעל מגיע לביתו לאחר תפילת ערבית, ועושה קידוש על כוס היין, ובנוסח הקידוש מזכיר את קדושת השבת.
להלכה פסק אדמו”ר הזקן (בעל ‘שולחן ערוך הרב’):
כדיעה הראשונה. ולכן, כאשר מגיע בעל הבית לביתו לעשות קידוש על כוס היין- הוא מקיים בכך תקנת חכמים )מצוה דרבנן( בלבד, שתיקנו לעשות קידוש על כוס של יין, כי את המצוה הנ”ל מהתורה- כבר קיים כאשר הזכיר את קדושת השבת בתפילה כנ”ל.
ולפי זה- לבעל הבית ‘תלמיד חכם’ יכולה לעלות שאלה מעניינת: אם אני הזכרתי בתפילת ערבית את קדושת השבת- ובכך קיימתי מצוה מהתורה, ואחר כך כאשר הגעתי לביתי ואני עושה קידוש על כוס היין- בכך אני מקיים תקנת חכמים )מצוה מדרבנן (כנ”ל. איך אוכל להוציא את אשתי ידי חובת קידוש, כאשר היא לא התפללה ערבית וממילא עדיין לא הזכירה את קדושת השבת כלל- ועכשיו אין אנו חייבים במצוה זו במידה שווה, שהחיוב שלה מהתורה ושלי מדרבנן- ומכיון שכך, אולי יש לי בעיה להוציא אותה ידי חובה?
ואכן הפוסקים עמדו על שאלה זו ודנו בה- ונתנו כמה תירוצים על כך. אחד מההסברים הוא:
שכאשר האישה מדליקה נרות שבת, ונוקטת בלשון “להדליק נרות של שבת קודש”- בכך היא מקיימת מצות קידוש השבת מהתורה )כדיעה הראשונה כנ”ל- כפסיקת רבנו(.
ולכן, כאשר הבעל מעוניין להוציא את אשתו ידי חובה בקידוש על כוס היין- אין בזה בעיה, כי כל אחד מהם כבר קיים מצוה זו מהתורה, וחייבים במידה שווה כפי תקנת חכמים- שתיקנו לקדש על היין.
