נמצאים אנו רגע לפני הגאולה, וכל אחד ואחד צריך להתנהג כאילו הוא כבר בתוך זמן הגאולה, שיסתכל סביבו בצורה
גאולתית, ולכל לראש דבר זה מתבטא בהנהגה היום –יומית שבין אדם לחברו.
על הגואל נאמר “והריחו ביראת ה’ ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח”, אחת ממעלותיו של משיח הוא, שיהיה “מורח וְ דַ אִ ין” (מריח ודן), שידון את עם ישראל על פי הריח – שיריח את הבאים לדין ויידע עם מי האמת. הנה, דין ומשפט של בני אדם הוא רק בהתאם למה שעיניו רואות ואזניו שומעות. כאשר אדם רואה או שומע על אדם מסוים שעשה דברים שליליים הוא שופט אותו על פי מה שראה או שמע, ואינו מתחשב במעמדו ומצבו של אותו אדם.
אין הוא חושב מי היו הוריו, ובאיזה אופן גידלוהו מהי הסביבה שבה חונך ואלו תלאות ניסיונות או קשיים עברו עליו. אלא שופט אותו (רק) לפי מעשיו החיצוניים! אם כן רואים, שכל המציאות של דין ומשפט, ששופט האדם את חברו, ואפילו כאשר בית דין דן על פי דיני התורה (דבר המחויב בנוהג העולם “למען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד”) , נכון שמשפטם הוא משפט צודק ולפעמים האדם יכול לצאת חייב בדין-אבל אין זו אמת מושלמת. מכיוון שאין השופט נכנס לחיי הנשפט, הוא אינו חווה ומרגיש את האדם הנשפט, אלא דן אותו רק על פי מה שרואה ושומע ולפי חיוב שכלו.
ולכן מזהירים חכמינו זיכרונם לברכה: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. ומבאר האדמו”ר הזקן את סיבת אזהרת חז”ל זו (תניא): “מכיוון שמקומו גורם לו לחטוא”.
ושני פירושים “במקומו”:
א. מקומו הגשמי “להיות פרנסתו לילך בשוק… עיניו רואות, “עין רואה והלב חומד”.
ב. מקומו הרוחני שהוא “מחומם בטבעו” ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה” (תנור רותח)
ומכיוון שבטבע בני אדם האנשים מונחים בעצמם וכידוע הפתגם אשר “האצבע הקטנה שברגל שלי יותר חשובה מהראש של החבר”, לכן, כאשר הזולת לא יתנהג כשורה לא יטרח לחפש ולמצוא סיבה למעשיו, _מקומו ומצבו) או איזו סנגוריה על מעשיו.
אך הרבי מה”מ מביא רובד יותר פנימי בעניין זה, שצריך לא רק שלא לראות את העניין השלילי אלא אף לראות את העניין החיובי שבזה, שאמרו חז”ל “הוי דן כל אדם לכף זכות”, כאשר רואים שהזולת אינו נוהג כשורה יש למצוא הצדקה לאי אשמתו במעשה זה, ומחדד הרבי שהלשון “זכות” הוא מלשון “זך” (זַכות) שצריך האדם לשים אל ליבו גודל הניסיון שהשני נכשל בו והיות והקב”ה מבקש רק לפי כוחם, יוצא אם כן שלאותו פלוני ישנם כוחות נעלים שביכולתו להתגבר על כל הניסיונות, ומחויבים אנו לראות רק את “הזכות” (כוחותיו)
הנעלים( ולא את הרע (החיצוני). וכל זאת מתוך אמונה ש”הרע” שרואה אצל הזולת הוא רק “מציאות חיצונית ביותר” כלשון הרבי “פסולת שבסוף לבושיו” אבל היהודי עצמו הוא טוב גמור ובעל כוחות לנצח כל ניסיון ומכשול.
ובמידה והאדם מתקשה לראות מציאות זו ורואה את “הרע” שבזולת. אז ישים אל ליבו את תורתו של הבעש”ט, שכאשר האדם רואה רע בזולת הרי זו הוכחה (שדוגמת) אותו הרע נמצא בעצמו, והקב”ה ברחמיו גלגל שאת הדברים הצריכים תיקון בנפשו שלו, יראה אצל הזולת, וזאת מכיוון שהאדם מכסה על פשעי עצמו ומוצא תירוצים לומר שהוא בסדר, מכיוון שאוהב את עצמו ו”על כל פשעים תכסה אהבה”. (אהבת האדם לעצמו) וכשיתקן עצמו הוא יראה שבאמת היהודי השני הוא רק טוב, וכל הדברים השליליים הוא רק ענין חיצוני וטפל אליו, אבל הוא עצמו, איננו שייך כלל לדברים שליליים כאלה.
ובלשון הרבי הריי”ץ האדמו”ר השישי לשושלת חב”ד על משפטו של משיח בזמן הגאולה:
לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו… אלא ייכנס לחיים הקשים של בני ישראל בגלות ויעורר רחמים וימצא זכות עליהם שהם לא רצו לחטוא… משיח יראה רק את הצד הטוב, כפי שרואים אנו אצל הרבי מה”מ.
