בגליון הקודם אמרנו שהרמב”ם מביא ג’ הוכחות לגאולה ולביאת המשיח, מהפסוק “ושב ה’ אלוקיך את שבותיך”, מפרשת בלעם, ומציווי “ערי מקלט”. הסיבה שהוצרך הרמב”ם להביא ג’ הוכחות היא:
כי בכל הוכחה ישנה הוספה על ההוכחות האחרות. “יש בזה מה שאין בזה”. מהראיה הראשונה אנו רואים הוכחה לכך שהקב”ה עתיד לגאול את עם ישראל ולהשיבו לאדמתו, אך עדיין אין אנו יודעים שהדבר יעשה ע”י “המשיח”? ולכן מביא הרמב”ם הוכחה נוספת מפרשת בלעם ששם ניבא בשני המשיחים.
הוא ניבא על דוד המלך שהוא יושיע את עם ישראל “דרך כוכב מיעקב – זה דוד”. וגם ניבא על מלך המשיח שגם הוא עתיד להושיע את עם ישראל “קם שבט מישראל – זה מלך המשיח”. עדיין אפשר לטעון, שעם ישראל “לא זכו” ולפיכך הם לא יזכו ל”גאולה” ול”משיח” שיושיע אותם.
או שהגאולה תתקיים באופן “רוחני”, אך לא יהיה לו ביטוי גשמי. או שכבר עם ישראל “יצא ידי חובת” המשיח, וזה היה בזמן “חזקיהו המלך” שעליו התכוון בלעם באומרו ” קם שבט מישראל”. לכן מביא הרמב”ם ראיה שלישית “מערי מקלט” – שישנה מצווה שכאשר הקב”ה ירחיב את הגבולות של ארץ ישראל, נצטווינו להוסיף עוד שלוש ערי מקלט, וכיוון שדבר זה מעולם לא התקיים, הרי הוכחה שעתיד להיות גאולת עם ישראל ואז ירחיב ה’ את גבולות ארץ ישראל, ונקיים מצווה זו של הוספת ג’ ערי מקלט.
ובזה דוחה הרמב”ם את שלושת הטענות שהבאנו: מצווה חייבת להתקיים בצורה גשמית – אי אפשר להניח תפילין ברוחניות ולצאת בזה ידי חובה – כך מצוות הוספת ג’ ערי מקלט חייב להתבצע בגשמיות. מעולם לא היה הוספת ג’ ערי מקלט, הרי שדבר זה לא התקיים עדיין אלא עתיד להתקיים בגאולה. וכיוון שדבר זה הוא מצווה שציוונו ה’ יתברך, הרי שא”א לטעון “לא זכינו” לקיים מצווה פלונית, לדוגמא – “לא זכינו לקיים מצוות ציצית” ולכן לא נתעטף בציצית, כך אי אפשר לטעון ש”לא זכינו לקיים מצוות “ערי מקלט”, כיוון שלא ציוה הקב”ה לתוהו”, ודבר זה יקרה בעזרת ה’ בגאולה.
